המטבח של מרתה

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 9 בספטמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור: Bella Martha
תסריט ובימוי: סנדרה נטלבק
שחקנים: מרטינה גודק, מקסים
פורסט, אוגוסט זירנר

"לוקח עשר דקות להתגבר על הגרמנית, ואחרי זה הסרט נהדר". כך המליצה לי אחותי על 'המטבח של מרתה'. והיא צדקה. הרבה אנשים מתקשים בתחום זה, כשהם נפגשים עם אנשים מרקע או מארץ אחרת. קשה לפעמים להאמין שמישהו, ששפת האם שלו שונה, שהמבטא שלו מצחיק (אבל כל-כך), ושהדרכון שלו בצבע אדום (או שרשום בו "May not visit Israel or South Africa", כפי שרשום אצל ידידי המלזי מון), יכול לבטא דברים שיהיו כל כך קרובים למה שאנחנו מרגישים.

תהליך דומה מתרחש לעיתים גם בקולנוע. אדם הולך לצפות בסרט, שהופק על-ידי אנשים שאינו מכיר. אז איך זה שהם קולעים כל כך לטעם שלו? ויודעים לבטא בדיוק, אבל בדיוק, מה שהוא מרגיש? סביר שכל אחד מייחס לאירועים בסרט, דברים מהוייתו הוא, שיכול להיות שהבמאי מעולם לא התכוון להם.

אני אהבתי את 'המטבח של מרתה', מכיוון שהוא התרחש בדיוק באותן נקודות בחיים שמוצאות חן בעיני. באותם הזמנים שבהם חייו של אדם משתנים פתאום, בכיוונים שלא תכנן או אף העלה על דעתו. מרתה, כפי ששם הסרט מרמז, היא שפית מצליחה בעיר כלשהי בגרמניה
(Anytown, DuetchLand). כל כך מצליחה, שכשבעלת המסעדה בה היא עובדת רוצה לקנטר אותה, היא מכנה אותה "השפית מספר שתיים בעיר". היא עובדת במסעדה, הולכת לפסיכולוג (ובעיקר מלמדת אותו לבשל), ישנה לפעמים, מנסה להאכיל את השכן מלמטה, אם כי מתחמקת מניסיונותיו להתחיל איתה, וחוץ מזה יש לה איזו אחות שמשאירה לה הודעות במשיבון.

כמו כל השפים והשפיות בעולם הקולנוע ו/או הספרות, גם מרתה מאוד רכושנית לגבי הבישול שלה, לא מוכנה שיגידו לה מה לעשות, ומלאה קפריזות כרימון. כאמור, זה אומנם מתאים לסטריאוטיפ הבסיסי ביותר של שפים מוצגים, ואני יכול להעיד שהשף שאחותי הנ"ל היתה נשואה לו בכלל לא התנגד שאני אוכל את ריבת החלב המהוללת שלו עם מלפפונים חמוצים (יאמי!). אבל – זה גם מאוד חמוד. שפים גברים לרוב מצויירים כמי שמכים את מי שמסביבם באכזריות, ומפתחים תגרות אגרופים עם הלקוחות, בעוד ששפיות ממין נקבה, מתוארות לרוב כסרקסטיות עד העצם, ואצל מרתה, זוהי עצם מצחיקה למדי.

בהתאם לשמו, חלק ניכר מן הסרט אכן מתרחש במטבח (בניגוד, למשל, לסרט 'לבבות באטלנטיס', שבו לא מופיע היבשת האבודה אפילו לפריים אחד! הונאה!). הצופה שהידע שלו בעסקי המסעדות מתמצה בכך שאם נגמר הפרמזן מותר לבקש עוד, יגלה כל מיני פרטים קטנים ומעניינים על מה שמתרחש מאחורי הקלעים בין הרגע שבו אנו אומרים למלצרית איזו מנה בחרנו מן התפריט, ועד לרגע שבו היא מונחת על שולחננו. המנה, לא המלצרית.

ואז, אל תוך מערכת החיים הלירית הזו מזדמנת לפתע ילדה קטנה, בגיל ביה"ס היסודי, שבשל תהפוכות הגורל, מרתה נהפכת לאחראית עליה. והיא הרי לא ממש טיפוס שער בבקרים – בטח לא בעולם שבו ההצגה השניה בקולנוע מסתיימת בחצות, ויש אנשים שעוד רוצים לאכול טוב אחר-כך (אם כי אני אישית עדיין מאמין שחומוס או פיצה הם ההמשכים הטובים ביותר לסרט טוב. אוכל צריך זמן משלו). זאת ועוד, בשל העדרויותיה התכופות מן המסעדה הנובעות מהמצב החדש, מופיע בשטח שף נוסף, ועוד איטלקי. האם צדק המנהיג הגאלי לוחמאמיקס, ואכן עומדים השמיים ליפול?

את אותה הדרך שאנחנו הצופים עברנו כשצפינו בה במטבח, מרתה עוברת במהלך הסרט, דרך כל המקומות החדשים הללו, שעד עתה מעולם לא היתה צריכה להתמודד איתם: בית-הספר של הילדה, פגישה עם המנהלת שלה, והצורך להתמודד עם עוד שף איתה במטבח, שלפעמים רואה דברים אחרת ולפעמים סתם מעצבן אותה בנוכחותו. לכל אחד יש את החוויות הלא מוכרות שלו – סביר שאם לשלושה לא ממש תתרגש מצרותיה של מרתה עם הילדה, בעוד ששף מנוסה לא יתרגש יותר מדי מהשרפות המקריות (הפיזיות והמטאפוריות) שפורצות במטבח שלה.

יש צילומים יפים בסרט. ויש התבודדות, גם של הדמויות בסרט (מי שמעודו לא נעל את עצמו במרתף הקירור, לא יודע בדידות מהי), אבל גם של הצופה, שלפעמים נותר מאחור, כשסצינות מסויימות עוד מהדהדות בראשו בעוד הסרט גולש הלאה. לפתע אתה מוצא את עצמך שמח שיש בסרט הפסקה (כנהוג בקולנועי 'לב'), כדי לחשב לעצמך את הדברים שקרו, ולתהות לרגע על חייך שלך, אולי, או איך היית נוהג לו היית אתה שם, במקומה של מרתה.

אנחנו ראינו את הסרט בהצגת חצות, ביום שישי בערב, ביחד עם עוד שישה אנשים. שלושה מהם ישבו בשורה לפנינו, גבר בגיל העמידה, ומשני צידיו נשים, שניחשתי שהן אחותו ואשתו. הוא ישב עם סיגר כבוי בפיו לאורך כל הסרט, דבר שהלם את האוירה הכללית, ולאחר שהעלו את האורות, הם דיברו ביניהם ברוסית. איני דובר את השפה הזו, אך מאחר שאחת הנשים (אחותו, לפי התיאוריה שלי), ענתה לו בשם של מסעדה מוכרת שפתוחה עד מאוחר, אני מנחש שהוא פשוט שאל "איפה הולכים לאכול?". אכן, זהו סרט שמאוד רצוי ללכת אליו אחרי שאכלתם, ובכל זאת יש סיכוי סביר שתצאו ממנו רעבים שוב.

תגיות: